מי אני
בניסיון לענות על השאלה ״מי אני״, אנחנו מחפשים בד״כ משהו קבוע שנוכל לקרוא לו ״אני״. אבל אם נעשה תהליך של חקירה עצמית, כמו שמציע ראמאנה מהארשי, נגלה קודם כל מה אנחנו לא.
אני לא השם שלי (תמיר), אני לא הגוף שלי, המחשבות שלי או הרגשות שלי, אני לא הסטטוס המשפחתי שלי (נשוי +2), אני לא המקצוע שלי (״מטפל״), אני לא הזהות הלאומית שלי (ישראלי) וגם לא הזהות הדתית שלי (יהודי).
אז מה אני כן ?
לפי ראמאנה, אם נתמיד בתהליך החקירה העצמית לאורך זמן נגיע בסופו של דבר לתשובה, אבל זו לא תהיה תשובה שנוכל לנסח במילים…
למרות שהתשובה לשאלה ״מי אני״ היא מעבר למילים, חשבתי מה אני בכל זאת יכול לכתוב על עצמי. חיפשתי משהו קבוע שלא השתנה לאורך כל שנות חיי ומתקשר איכשהו ל״אני״ הזה שאני מנסה להגדיר, ואז נזכרתי במשפט הידוע – הדבר היחיד שקבוע הוא השינוי.
במילים אחרות, במקום להגדיר את עצמי בסטטוסים חיצוניים שמשתנים כל הזמן, או לתאר בצורה כרונולוגית את קורות החיים שלי, אני יכול לתאר את התהליך שעברתי ב-45 שנות חיי ב-2 מילים פשוטות:
לב - ראש - לב
התהליך שעברתי הוא אומנם הסיפור האישי שלי, אבל להבנתי הוא דומה במהותו לתהליכים שעוברים אנשים רבים בשנים האחרונות, כחלק מתנועה כללית של התעוררות התודעה האנושית, אז החלטתי לכתוב עליו בהרחבה, מקווה שהוא יהדהד גם עם הסיפור האישי שלכם.
התעוררות
הלב הראשון הוא הלב של הילדות שלנו, התקופה שבה כולנו היינו עדיין בחיבור ללב, חיים בנוכחות מלאה ברגע הזה, עם לב פתוח ותמים. המעבר מהלב לראש בתחילת גיל ההתבגרות הוא מעבר הכרחי שכולנו עוברים, אבל בודדים מצליחים להשאיר את הלב פתוח גם במעבר הטבעי לראש שקורה בשנים אלו, שבהן מתפתח האינטלקט שלנו.
אצל רוב האנשים הלב נסגר בתקופה זו, כי במשך שנות הילדות הוא חווה כאבים שלא היה מסוגל להכיל, וזה גם מה שקרה אצלי.
בתחילת שנות ה-20 של חיי משהו התעורר שוב לחיים עמוק בתוכי, והתחלתי תהליך שנמשך בעצם עד היום, ורק כשהייתי עמוק בתוכו ידעתי לזהות אותו כמעבר חזרה מהראש ללב.
להבנתי כאמור, כל מי שנמצא בתהליך של חיפוש וגילוי עצמי נמצא בעצם בתהליך של חזרה ל״תודעת הלב״. אם בעבר היו יחסית מעט אנשים שיצאו למסע הזה, בזמן שרוב האנשים נשארו עד סוף חייהם בתודעה של הראש, נדמה שהיום, דווקא בגלל השינויים הקיצוניים שעוברים על האנושות, יותר ויותר אנשים מתעוררים ויוצאים למסע חזרה אל הלב שלהם.
אצלי כאמור התחיל המסע הזה בתחילת שנות ה-20 שלי. למרות שבמציאות החיצונית שלי הייתי עדיין עמוק בתוך העולם של הראש – שירות של 6 שנים בצבא בתפקיד טכנולוגי, הפער בין החיים רק בראש בניתוק מוחלט מהרגשות והגוף שלי, לידיעה העמוקה שיש אפשרות אחרת לחיות את החיים היה בלתי נסבל. וכמו שקורה לעיתים קרובות, דווקא הקושי והכאב הם אלו שדחפו אותי להתחיל את התהליך של החיבור לעצמי מחדש.
מעבר לגבולות השכל
תחילת התהליך היתה ״קונבציונאלית״ לגמרי – טיפול פסיכולוגי ״סטנדרטי״, שבו התחלתי לצלול חזרה לעבר בניסיון להבין ״מה קרה שם״ ואיך זה מתקשר לחיים שלי ״כאן ועכשיו״. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מחפש תשובות גם בכיוונים אלטרנטיביים. בדיעבד אני יכול להגיד שמשהו בתוכי ידע לזהות, שכמו שהסיבה למצוקות והקשיים שלי לא נמצאת בראש, גם הפיתרון לא יימצא בראש. אחרי מספר שנים בטיפול פסיכולוגי החלטתי לפנות לכיוונים אחרים. בסיום הטיפול שלי הבאתי לפסיכולוג שלי ספר של אושו במתנה – מעבר לגבולות השכל – מפסיכולוגיה מערבית ומפסיכותרפיה לאזוטריה ולבודהות.
הציטוט הבא מהספר מתמצת את מהות ההליכה הזו אל מעבר לגבולות השכל:
״המצב של האדם הער הוא מצב שמעבר לשכל. הוא יכול לראות מראש הגבעה לתוך העמקים החשוכים של השכל. פסגת הגבעה מלאה אור שמש. הראייה שלו בהירה, אין לו דעות קדומות, אין לו אידיאולוגיות מעוצבות מראש. הוא השאיר אותן הרחק מאחור בעמק, היכן שכל אחד הוא קנאי, כל אחד הוא מותנה, כל אחד הוא או נוצרי, או הינדי, או מוסלמי, או בודהיסטי או קומוניסט.״
אני לא מזלזל חלילה בטיפול קונבנציונאלי סטנדרטי, ברור לי לגמרי שהוא יכול לעזור להרבה אנשים בהרבה מיקרים, וגם לי הוא עזר באותה תקופה. אבל הוא היה נכון עבורי לתקופה מסויימת, ורק עזר לי לראות שאני נמצא בתוך עמק ורוצה להגיע לפסגת הגבעה.
מדיטציה
את הצעד הראשון לכיוון פסגת הגבעה עשיתי בעזרתו של ספר קטן ויפה בשם מדיטציה של דיויד פונטנה. המפגש עם הספר הזה היה בעצם הצעד הראשון שעשיתי במסע פנימה לתוך עצמי , כמו שמוסבר יפה בתחילת הספר עצמו:
״ישנן דרכים רבות לערוך מסע. כילדים קטנים, אנחנו ״עורכים מסעות״ בזחילה, לומדים לעמוד ועושים את הצעדים הראשונים שלנו. מאוחר יותר אנחנו לומדים ללכת ולהכיר את פניו של העולם על מצבי הרוח שלו – השמחים והעצובים. אחר כך אנחנו עוברים לרכב על אופניים, לנסוע במכוניות ורכבות, להפליג באוניות, ואפילו לטוס באוירונים הנעים במהירות הקול ומגמדים את העולם אשר תחתינו, עד היותו קטן מאוד.
אבל קיים גם מסע מסוג אחר. מסע המתחיל בשנייה שאנחנו פוקחים את עינינו ונמשך עד לנשימה האחרונה שאנחנו נושמים. מסע פנימי אותו עורך המיינד שלנו, מסע שלא באמצעות אוניות או מטוסים אלא באמצעות מחשבות ותחושות והחוויה הפנימית שלנו.״
משהו במילים האלו שבהן נפתח הספר הידהד עמוק בתוכי, ועורר בתוכי את הסקרנות לגלות את העולם הפנימי שנמצא מעבר לחשיבה שלי.
להיות ברגע הזה
הסקרנות הזו ל״עולם שמעבר״ הביאה אותי לבלות שעות ארוכות בחנויות הספרים, בחיפוש אחרי תשובות לשאלות שהעסיקו אותי. בין עשרות הספרים שקראתי בשנים אלו, היו כמה שהמפגש איתם נחקק בזכרוני ואני זוכר בדיוק איפה הייתי כשנתקלתי בהם בפעם הראשונה.
ספר אחד כזה הוא ספרו של אקהרט טול כוחו של הרגע הזה.
נתקלתי בספר בחנות ספרים קטנה בדיזינגוף סנטר, והזיכרון שלי מהמפגש הראשון עם הספר היה עוצמתי כי המילים שלו גרמו לי להיות בדיוק במקום בו הספר מדבר עליו – ברגע הזה !
יש משהו בסיפורי התעוררות של אנשים אחרים שמעורר משהו גם בתוכנו. כאשר אנחנו קוראים סיפור כזה בתשומת לב ונוכחות, אנחנו יכולים ממש ״להיות שם״ יחד עם מי שהתעורר, ולחוות יחד איתו את חווית ההתעוררות. וזה מה שקרה לי שקראתי את המילים הבאות שמופיעות במבוא של הספר:
"לילה אחד, זמן קצר לאחר יום הולדתי העשרים ותשע, התעוררי בשעות הקטנות של הלילה בתחושת אימה מוחלטת … דממת הלילה, הקווים המטושטשים של החפצים בחדר האפל, רעש מרוחק של רכבת חולפת – הכל היה כל זר, כה עוין וכה חסר משמעות, עד שנוצר בי תיעוב עמוק אל העולם. אבל הדבר שתיעבתי יותר מכל היה עצם קיומי. מה הטעם להמשיך לחיות עם הסבל הזה ? מדוע להמשיך במאמץ מתמיד ?
״אני לא מסוגל לחיות עם עצמי״ היתה המחשבה שחזרה על עצמה במוחי שוב ושוב. ואז הבנתי פתאום עד כמה מוזרה מחשבה זו. ״האם אני אחד או שניים? אם אינני יכול לחיות עם עצמי, חייבים להיות שניים ממני, ׳אני׳ – וה׳עצמי׳ שאני לא יכול לחיות איתו. ״אולי״, חשבתי, ״רק אחד מהם הוא אמיתי״.
נדהמתי כל כך מן התובנה המשונה הזאת שמוחי נעצר. הייתי מודע לחלוטין לנעשה, אבל לא היו לי יותר מחשבות. ואז חשתי נשאב למעין מערבולת של אנרגיה. הייתי אחוז פחד עצום, וגופי החל לרעוד. שמעתי את המילים ״אל תתנגד לכלום״, כאילו נאמרו בתוך בית החזה שלי… אין לי כל זיכרון ממה שקרה לאחר מכן.
התעוררתי לציוץ של ציפור מעבר לחלוני. מעולם לא שמעתי צליל כזה קודם. עיני היו עצומות עדיין, וראיתי יהלום יקר. אכן, אילו יהלום היה משמיע קול, הוא היה נשמע כך. פקחתי את עיני… הרגשתי, ידעתי, ללא מחשבה, שהאור הוא הרבה יותר ממה שאנחנו מבינים… דמעות עלו בעיני… הכל היה חדש וראשוני, כאילו זה עתה החל להתקיים… באותו היום הסתובבתי בעיר בהשתאות מנס החיים על פני האדמה, כאילו זה עתה נולדתי אל העולם.״
לקח לי הרבה שנים להבין שסיפור ההתעוררות של אקהרט טול מעורר השראה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך הוא עלול להיות מסוכן.
אז יש חיים אחרי המוות ?
ספר נוסף שהפגישה איתו זכורה לי עד היום הוא ספרו של בריאן וייס ״שורשים ושיעורים בזמן״. אני זוכר עד היום את השינוי התודעתי שקרה לי כשפתחתי את הספר בעמוד ״מיקרי״ וקראתי את השורות הבאות:
״הפחד מפני המוות, אותו פחד קבוע, נסתר, ששום כמות של כסף או עוצמה אינה יכולה לבטלו – זהו עצם העניין. אך אם יידעו האנשים ש״החיים הם נצחיים; איננו מתים לעולם; למעשה מעולם לא נולדנו״, אזי יפוג פחד זה.״
עד אותה תקופה הגישה שלי לכל נושא ה״רוחניות״ היתה די שמרנית. הבנתי כבר שיש משהו ״מעבר״ לשכל שלנו, הבנתי כבר שהדרך להגיע לשם היא באמצעות מדיטציה, והבנתי גם שיש דבר כזה ״הארה״ – אותו רגע ייחודי, שכל מי שנמצא במסע פנימי שואף להגיע אליו, ומתואר כ״כ יפה ב״כוחו של הרגע הזה״.
אבל למרות שכבר הייתי עמוק בעולם הרוח, עדיין העסיקה אותה מאוד השאלה מה קורה לנו אחרי המוות, שלא קיבלתי לה תשובה עד לאותו הרגע.
ופתאום היה משהו כל-כך מנחם במילים שקראתי. אז אולי באמת אין סיבה לפחד מהמוות ? היתה פה הבטחה שהיה לי קשה להתעלם ממנה…
אבל בתור בן-אדם רציונאלי וספקן, גם לא רציתי לאמץ כל מיני רעיונות שאין להם בסיס מדעי. ולכן המשכתי לעלעל בספר כדי להבין על מה הוא מדבר, וקראתי את השורות הבאות, שמתוארות מנקודת ראותו של בן-אדם ספקן כמוני, שלא האמין עד אותו הרגע בגילגול נשמות:
״לאט החזרתי את קתרין לגיל שנתיים, אך היא לא נזכרה בזיכרונות משמעותיים כלשהם. הוריתי לה בתקיפות ובבהירות: ״חזרי אחורה, לזמן שממנו נובעים התסמינים שלך״. לחלוטין לא הייתי מוכן למה שאירע לאחר מכן.
״אני רואה מדרגות לבנות המובילות אל בניין, בניין לבן וגדול עם עמודים, פתוח בחזיתו. אין בו דלתות. אני לובשת שמלה ארוכה… שערי קלוע, בהיר וארוך״.
הייתי מבולבל. לא הייתי בטוח מה אירע. שאלתי אותה איזו שנה היא זו, מה הוא שמה. ״ארונדה… אני בת שמונה-עשרה״
גם אני הייתי מבולבל כשקראתי שורות אלו, אבל במקביל הרגשתי שנפתחה אצלי בתודעה דלת לעולם חדש, מיסתורי ומסקרן. עולם הנשמות.
דלתות בתודעה, חומה בלב
באותה תקופה, בסוף שנות ה-20 של חיי, נפתחו אצלי עוד ועוד דלתות בתודעה, בעקבות קריאת ספרים נוספים, וגם בעזרתם של ״טריגרים״ אחרים, אבל רק בדיעבד אני יכול להגיד שהדלת החשובה באמת לא נפתחה – הדלת אל הלב.
כיום, בתהליכים שאני מעביר עם אנשים אחרים, אני שם לב שזה בעצם האתגר הכי גדול בתהליך הריפוי. לפרוץ את השיריון הכבד והנוקשה שנמצא מסביב ללב. שיריון שהתגבש והתחשל בשנות החיים הראשונות שלנו, כאשר התמודדנו עם כאבים גדולים מידי שלא יכולנו להכיל. השיריון הזה נוצר בעצם כדי להגן עלינו, אבל בהמשך החיים הוא גם זה שחוסם אותנו מלהתחבר בחזרה לחיים, או כמו שנאמר בשיר Mother מתוך ״החומה״:
? Mother did it need to be so high
אמא, האם החומה הזו שעזרת לי לבנות, כדי להגן על עצמי, אכן היתה צריכה להיות כ״כ גבוהה? עד כדי כך גבוהה שייקח לי שנים לפרק אותה בחזרה ? ומה התפקיד שלך בבניית החומה הזו ? האם יש בכלל אפשרות לגדל ילדים בלי שיבנו מסביבם חומה, וישמרו על לב פתוח, למרות הפגיעות והרגישות שלהם ?
שאלות שבשלב זה בחיי עוד הייתי רחוק מלקבל עליהן תשובות.
חלון הזדמנויות
הידע התיאורטי המשיך להצטבר אצלי באותן שנים, אבל יחד איתו המשיך להצטבר גם תיסכול גובר והולך. תיסכול שנבע מהפער בין הידע על האפשרויות האינסופיות שקיימות, לבין המציאות היום-יומית שלי, שהיתה אפורה ומשעממת.
אבל דווקא בתוך השיגרה הזו, נפתח לו איכשהו חלון הזדמנויות שהזמין אותי לשחרר הכל – דירה, עבודה, קריירה, זוגיות, ולצאת למסע אל הלא-נודע.
בפרספקטיבה של היום – 14 שנים מאז אותו חלון שנפתח, אני מבין עד כמה חלונות מהסוג הזה הם נדירים.
ככל שאנחנו מתבגרים, רובנו נהיים בד״כ יותר ויותר ״מושקעים״ בחיים שלנו. אנחנו משקיעים בלימודים וקריירה ובהמשך בזוגיות בית ומשפחה, וככל שהשנים עוברות רובנו מוצאים את עצמנו עם יותר ויותר מחוייבויות, נכסים והיצמדויות, שלא פשוט לשחרר.
דווקא בגלל שחלונות כאלו מופיעים אצל רובנו לעיתים רחוקות בחיים אם בכלל, ודווקא בגלל שההשפעה שלהם על החיים שלנו היא כ״כ גדולה, אני חושב שכל מי שמזהה חלון כזה שנפתח בחיים שלו, חייב לנצל את ההזדמנות ולעשות הצעד שהחיים מזמינים אותו לעשות, למרות חוסר הוודאות הגדול שיש בצעד כזה.
חוק שימור המוטרדות
הבחירה בהודו כיעד ל״מסע אל הלא-נודע״ שיצאתי אליו לא היתה לי ברורה מאליה, כי הודו נתפסה אצלי כמקום של ״רוחניקים״ או ״צעירים אחרי צבא״, אבל כנראה שהיה חלק בתוכי שידע שבהודו יש את הפוטנציאל גדול ביותר לטרנספורמציה משמעותית בחיים שלי, כמו שאכן קרה.
בימים הראשונים שלי בטיול בהודו הרגשתי תחושה של חופש משחרר מכל מה שהשארתי מאחורי בארץ – עבודה, דירה, משפחה, חברים.
אבל מהר מאוד שמתי לב שלמרות שאין לי שום סיבה ״אובייקטיבית״ להיות מוטרד או מודאג, כי אין שום החלטה ״גדולה״ שאני צריך לקבל בתקופה הקרובה, ושום משימה חשובה שדורשת טיפול, אני עדיין נמצא כל הזמן במצב של חוסר שקט פנימי ומחשבות אובססיביות על דברים ״לא טובים״ שעלולים לקרות לי או לאנשים שיקרים לי.
בלימודי הפיזיקה שלי בתיכון למדתי על ״חוק שימור האנרגיה״, חוק שאומר שהאנרגיה אף פעם לא נעלמת היא רק מתגלגלת מצורה אחת של אנרגיה לצורה אחרת. באותם ימים בהודו, כשזיהיתי בעצמי שאני ממשיך להיות מוטרד כל הזמן למרות שאין לי שום סיבה חיצונית להיות מוטרד, הבנתי שגם בתוכנו קיים חוק כזה – ״חוק שימור המוטרדות״, שמשמר אותנו במצב קבוע של מוטרדות, בלי קשר לנסיבות החיצוניות.
מרגע שזיהיתי את החוק הזה בתוכי, התעוררה אצלי באופן טבעי השאלה – האם יש דרך ״לשבור״ את החוק הזה. לשמחתי התשובה לא אחרה לבוא.
הדוקטור המסתורי
המחשבות האובססיביות המשיכו להציק לי והרגשתי שהן מתחילות להשתלט עלי ואני לא יכול יותר להילחם בהן. ואז במקרה שמעתי בשיחה בין תיירים מערביים על רופא מסתורי שכולם הולכים אליו ו״עושה ניסים״. מכיוון שלא היה לי שום פיתרון אחר למצב הנפשי שלי שהלך והחמיר, הגעתי למסקנה שאין לי מה להפסיד, והחלטתי לתת צ׳אנס לדוקטור המסתורי.
אני זוכר שחיכיתי לבד בחדר הקבלה שלו, וכשהוא קרא לי להיכס אליו לחדר המשפט הראשון שאמרתי לו היה ״הגעתי אלייך למרות שאין לי שום בעיה פיזית״. התשובה המפתיעה שלו ״אני יודע״, היתה תחילתו של מפגש מוזר, שעד היום אני לא לגמרי מבין מה קרה בו.
אני זוכר שהוא שאל אותי כל מיני שאלות על המשפחה שלי, הסתכל בכל מיני ספרים, בדק משהו עם מטוטלת, ואז החזיק לי את הידיים ואמר לי – ״תתפלל״.
לא ממש ידעתי מה זה אומר ״להתפלל״, והרגשתי שהמחשבות האובססיביות מתחילות שוב להשתלט עלי. אבל במקביל הרגשתי גם שאני מצליח לגייס עמוק בתוכי קול אחר של אמונה ותקווה, ושמתחולל בתוכי מאבק פנימי בין ״כוחות האור״ ל״כוחות החושך״.
אני מניח שכל הטיפול שלו נמשך רק כמה דקות, אבל לי זה הרגיש כמו נצח. בסיום הטיפול הוא הסביר לי עוד כמה דברים שלא ממש הבנתי, ואז הצביע על מגירה בשולחן ואמר לי לשים שם כמה כסף שאני רוצה.
יצאתי מבולבל ולא ממש הבנתי מה קרה פה עכשיו, ובהמשך היום הרגשתי שהמאבק הפנימי עדיין מתחולל בתוכי ללא הכרעה.
רק כשהגעתי בערב לחדר שלי במלון הוכרע סוף סוף הקרב בין שני הצדדים.
נפילת החומה
כשהגעתי בערב לחדר במלון הייתי כבר חסר אונים. חשבתי שאולי זו היתה טעות ללכת לדוקטור, שאולי הוא בעצם גרם לי נזק ורק החריף את הבעיה.
ואז נזכרתי שבדיוק בשביל רגעים כאלו בטיול הכנתי לי רשימת השמעה באייפוד שקראתי לה ״השראה״.
לקחתי את האייפוד והתחלתי להקשיב לשירים ברשימה שהכנתי, ואז זה קרה… הסכר נפרץ, החומה נפלה, ההגנות של המיינד קרסו… כל כותרת שאנסה לתת לחוויה שלי שם לא באמת תצליח לגעת בעומק שלה. זה התחיל מתחושה כללית של ״שמחה״ ואז הלך והתגבר, הלך והתעצם.
ובמקביל לחוויה עצמה של שמחה והתעלות התחיל להגיע ידע. פתאום הכל היה ברור. הכל התחבר. הרגשתי נשטף בזרם של אור, שמכיל בתוכו תשובות לכל השאלות שיש לי.
בשלב כלשהו הרגשתי שזה כבר יותר מידי, וממש מצאתי את עצמי מבקש – ממי שזה לא יהיה, להפסיק כי אני לא יכול להכיל יותר. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם לא הייתי מבקש להפסיק את החוויה ומאפשר לה להמשיך…
אבל זה לא ממש משנה, כי עשיתי את מה שהרגיש לי נכון באותו הרגע, ובאותו הרגע הרגשתי שאני לא יכול להכיל יותר את העוצמה של החוויה, ואז היא נרגעה.
אינטגרציה
בפרק החמישי בסיפור שלי, שבו תיארתי את המפגש שלי עם ״כוחו של הרגע הזה״, כתבתי שלקח לי הרבה שנים להבין שיש משהו מסוכן ב״סיפורי התעוררות״.
גם החוויה שחוויתי באותו לילה במלון בדרום הודו היתה בעצם חווית ״התעוררות״, ולכן גם בה היתה טמונה סכנה.
חוויות של ״התעוררות״ או ״הארה״ נותנות לנו הצצה למצב תודעה אחר, בדומה להשפעה של סמים מסוגים שונים, כל סם וההשפעה השונה שלו. אבל חוויות מהסוג הזה לא נמשכות לנצח, וברוב המקרים אחרי שהן מסתיימות אנחנו חוזרים למצב התודעתי הרגיל, שבו היינו לפני החוויה.
הפער הזה בין שני מצבי התודעה עלול להיות מאוד מתסכל ומייאש, כי לכמה רגעים אנחנו נמצאים במקום שאליו רצינו להגיע תמיד, אבל אנחנו לא יודעים איך לחזור למקום זה, והאם זה בכלל אפשרי.
במקרה שלי, החוויה שיקפה בעצם את הנפילה של החומה שהקיפה את הלב, והיא היתה הכרחית. ברגע הנפילה עצמה היתה לי תחושה של אופוריה, תחושה שאני יודע הכל, ושאין שום דבר שמפריע לי, אבל תחושה זו כמובן לא נמשכה לנצח.
השילוב של עוצמת החוויה, עם הניתוק הממושך מהחיים בארץ, וה״תדר״ המיוחד של הודו (כל מי שטייל שם תקופה ארוכה יודע על מה אני מדבר), הביאו אותי בימים האחרונים שלי בהודו למצב תודעתי מאוד מיוחד, שלא היכרתי לפני זה.
ביומן שניהלתי לאורך כל הטיול, כתבתי את המילים הבאות:
"ביום האחרון שלי בהודו אני מוצא את עצמי נטול סנטימנטליות – לא מנסה לשחזר אירועים, חוויות, תובנות ומפגשים מעניינים שהיו לי במהלך הטיול… ברור שעברתי שינוי גדול בטיול הזה, ואין צורך להזכיר את זה לעצמי כל הזמן, התחושה הזו פשוט קיימת עמוק בהווייתי… כמובן שהודו היא רק משל לחיים, ואהבה שצמחה בי במהלך הטיול להודו, לנופים, למקומות, לתרבות ולאנשים, היא בעצם אהבה לחיים… ברור לי גם שאין אדישות או ריחוק או ניתוק ריגשי, כי בשלושת הימים האחרונים שלי בדלהי מצאתי את עצמי מספר פעמים על סף דמעות״.
כשחזרתי לארץ הרגשתי שאני עדיין בתדר אחר. במשך מספר חודשים קרו לי כל מיני דברים מופלאים, צירופי מיקרים מוזרים, מפגשים מעניינים עם אנשים, ובאופן כללי היתה תחושה שאני נמצא בסינכרון מושלם עם היקום, כמו שתמיד רציתי. ככל שחלף הזמן חזרתי בהדרגה למצב התודעתי שהייתי בו לפני הנסיעה, עם כל המורכבויות והאתגרים שהיו בו, אבל משהו בכל זאת היה שונה.
כשהתלמיד מוכן המורה מגיע
לפי יונג, ההתפתחות שלנו היא ספיראלית. הספירלה היא צורה שמשלבת תנועה קווית עם תנועה מעגלית. כלומר, אנחנו חוזרים שוב ושוב להתמודד עם אותם אתגרים בחיים, אבל כל פעם ממקום יותר ״מתקדם״ – יותר מודע, בוגר, מבין ושלם.
כשחזרתי לשיגרת החיים שלי פה בארץ אחרי הטיול, הכל היה לכאורה אותו הדבר, אבל היתה גם ״שיכבה נוספת״ של מודעות וחיבור, שלא היתה קיימת קודם. המודעות הזו דחפה אותי להמשיך את החיפוש הפנימי, והחיפוש הוביל אותי בסופו של דבר גם לאנשים הנכונים.
להבנתי, כמעט בלתי אפשרי לעשות תהליך של התפתחות פנימית בלי עזרה של אנשים אחרים. הנסיון לעשות תהליך כזה לבד דומה למישהו שמנסה להוציא את עצמו בכוחות עצמו מביצה טובענית – בלי נקודת אחיזה חיצונית זו משימה כמעט בלתי אפשרית. בהקשר של התפתחות פנימית, הנקודה החיצונית הזו היא קודם כל מישהו אחר. אבל זה חייב להיות גם מישהו שבעצמו יצא כבר מהביצה הטובענית, ובאמת יכול לשמש כנקודת אחיזה חיצונית, אחרת נטבע ביחד איתו בביצה…
וכמו שאומר המשפט הידוע ״כשהתלמיד מוכן המורה מגיע״, וגם אני מצאתי בסופו של דבר שני אנשים יקרים, ששימשו עבורי נקודת משען חיצונית, ואיפשרו לי להמשיך את ההתקדמות הספיראלית שלי.
מ״מטופל״ ל״מטפל״
בהתאם למודל הספיראלי, מצאתי את עצמי באמצע שנות ה-30 של חיי, חוזר לעשות עבודה אינטנסיבית עם עצמי, בדומה לעבודה המקבילה שעשיתי בתחילת שנות ה-20 של חיי.
ההבדל המשמעותי בין העבודה העצמית שעשיתי בשתי התקופות, היה שהפעם היה לעבודה גם היבט חווייתי. כלומר, לא היה מדובר רק על עבודה ״פסיכולוגית״ של המיינד, אלא על עבודה ״הוליסטית״ שמשלבת גם את הגוף. בתקופה זו התוודעתי לטכניקות שונות, שאני נעזר בהן עד היום בעבודה עם אנשים, כמו קונסטלציה משפחתית, התמקדות, ריברסינג, נשימה הולוטרופית ועוד.
בתור מי שהתנסה בשתי השיטות, אין לי ספק שהשיטה שמשלבת גם את ההיבט החוויתי הרבה יותר יעילה, ונדמה לי שההבנה הזו מחלחלת בשנים האחרונות גם לעולם הטיפולים הקונבנציואלי.
למרות שהתהליכים חוויתיים הם מטיבם יותר עמוקים, משמעותיים ומהירים לעומת תהליכים קוגנטיביים, גם התהליכים האלו לוקחים זמן.
כשפונים אלי עולה הרבה פעמים השאלה – ״כמה מפגשים צריך״, והתשובה הקבועה שלי היא ״אין לי מושג״. אנשים שרוצים לעשות שינוי בחיים מחפשים הרבה פעמים ״פתרונות קסם״, ולהבנתי אין פתרונות כאלו. יש בהחלט מפגשים משמעותיים ומשני חיים, וגם לי היו כאלו, אבל דפוסי חשיבה והתניות שהשתרשו אצלנו בשנות החיים הראשונות שלנו, הם בד״כ מאוד עקשניים, ולא קל לשנות אותם.
כך שמי שרוצה לייצר שינוי עמוק, משמעותי ויציב בחיים שלו, צריך להיות מוכן לעשות עבודה ממושכת. עבודה שיש בה עליות ומורדות, רגעי משבר ורגעים של פריצת דרך, ועבודה שאת התוצאות שלה אפשר לפעמים לראות רק בדיעבד. וזה גם מה שאני עשיתי בשנים אלו.
תוך כדי התהליך שעברתי עם עצמי בתקופה זו, נהיה לי יותר ויותר ברור, שגם אני ארצה בהמשך לעזור לאנשים אחרים לעשות את התהליך שאני עשיתי, אבל אני לא יכול למתוח קו ברור שמציין מתי הפכתי מ״מטופל״ ל״מטפל״, ועצם החלוקה הזו היא בעיניי בעייתית.
התהליך הזה, שבו אנחנו נעזרים במישהו אחר, נקרא בד״כ ״טיפול״, האנשים שעוזרים לנו הם ה״מטפלים״ ואנחנו ה״מטופלים״ שלהם.
אבל כשאנחנו מגדירים תהליך כזה כ״טיפול״, שבו יש מישהו ש״מטפל״ בנו ואנחנו ה״מטופלים״ שלו, אנחנו מייצרים דינמיקה לא שיוויונית בין אנשים.
דינמיקה שבה יש צד אקטיבי שיש לו יותר ידע, סמכות ואחריות, וצד פסיבי שצריך ש״יטפלו״ בו.
להבנתי טיפול מהסוג הזה יתקשה לייצר שינוי עמוק ומהותי אצל המטופל והוא יכול במקרה הטוב לתת מענה נקודתי על פני השטח לבעיות שמטרידות אותנו בחיי היום-יום.
אני משתמש במילה ״מטפל״ פשוט כי היא נוחה והמשמעויות שלה ברורות לכולן, אבל ההגדרה היותר מדוייקת בעיניי לתפקיד זה נמצאת בציטוט שהבאתי בתחילת העמוד.
להבנתי מטפל טוב הוא פשוט מישהו שמחזיק תדר של פיתרון בשדה האנרגיה שלו, ומציע אותו לאחר.