הם, אנחנו והמלחמה הבאה

נכתב במהלך מבצע ״צוק איתן״, ב-11 באוגוסט 2014, והתפרסם במקור באתר ״אמת אחרת״.

כשאני קורא היום את המאמר, שמונה שנים אחרי שנכתב, אני חושב שכן אפשר לזהות שינוי מסויים בתודעה הקולקטיבית שלנו. נדמה לי שהשינויים הגדולים שקרו בעולם בשנתיים האחרונות אילצו הרבה אנשים, פה בארץ ובכלל בעולם, ״לחשב מסלול מחדש״.

על פני השטח יש תחושה שהפערים בחברה הישראלית רק התרחבו, אבל מתחת לפני השטח יש גם תנועה אחרת. תנועה שמבקשת לבדוק האם נראטיבים שגדלנו והתחנכנו עליהם עדיין רלוונטים. תנועה שלא נופלת למלכודות של ״שמאל וימין״, ״ערבים ויהודים״, ״דתיים וחילונים״, אלא מצליחה להתעלות מעל לדיכוטומיות ברורות וחד-משמעיות.

במישור האישי פגשתי בשנים האחרונות הרבה אנשים שהחליטו לקחת אחריות על החיים שלהם ולצאת למסע של התעוררות וריפוי עצמי. וזה בעיניי המפתח האמיתי לשינוי שיבוא לידי ביטוי בסופו של דבר גם במציאות הקולקטיבית שלנו פה בארץ ובעולם כולו, כמו שכתבתי במאמר.

העשור השלישי של המאה ה-21 רק התחיל. אני באמת מאמין שבעשור זה יכולים לקרות שינויים גדולים ומשמעותיים, שיאפשרו לנו לעשות סוף סוף שינוי תודעתי קולקטיבי, ולייצר פה מציאות חדשה, שלא תהיה מבוססת על ״ציפייה למלחמה הבאה״.

---

זה לא אנחנו, זה הם

כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה. כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה. את ואני והמלחמה הבאה, והמלחמה הבאה עלינו לטובה. את ואני והמלחמה הבאה, שתמציא מנוחה נכונה. כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה, מחייכת איתנו המלחמה הבאה. כשאנחנו מחכים בחדר הלידה, מחכה איתנו המלחמה הבאה. את ואני והמלחמה הבאה, והמלחמה הבאה עלינו לטובה. את ואני והמלחמה הבאה, שתמציא מנוחה נכונה. כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה – את ואני והמלחמה הבאה. וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה – המלחמה הבאה, את והתמונה. את ואני והמלחמה הבאה, והמלחמה הבאה עלינו לטובה. את ואני והמלחמה הבאה, שתמציא מנוחה נכונה.

חנוך לוין

כמו ישעיהו לייבוביץ׳, שחזה מיד אחרי מלחמת ששת הימים את ההסתבכות הצפוייה עם ״השטחים״, גם חנוך לווין חזה כבר באוגוסט 1968 איך תיראה התודעה הקולקטיבית של מדינת ישראל, שלא השתנתה מאז ועד היום, ושבבסיסה נמצאת הציפייה למלחמה הבאה. מלחמה שתגיע בתדירות קבועה – לפחות פעם בעשור מאז הקמת המדינה, למעט שנות ה-90 של המאה הקודמת, אז הסתפקנו ברצח ראש ממשלה, שהגיע בתיזמון ״מושלם״ בעשור שבו דווקא היינו עסוקים יותר בהכנות לשלום הבא לשם שינוי.

אבל האם עצרנו רגע לחשוב מה משמר את מצב התודעה הישראלי הזה במשך כ״כ הרבה שנים? למה אנחנו נמצאים במצב קבוע של ציפייה למלחמה הבאה, שגם מגיעה בסופו של דבר?

התשובה הפשוטה היא כמובן ״זה לא אנחנו זה הם״. אנחנו רוצים שלום, הם רוצים מלחמה, אנחנו (או לפחות רובנו) מוכנים שתהיה מדינה נוספת בין הים לירדן, הם לא, אנחנו רוצים לדבר והם פונדמטליסטים קיצוניים שמבינים רק כוח וכו׳. תשובה פשוטה נוספת מהצד השני של המתרס היא ״אנחנו לא באמת רוצים שלום״, למרות שכיום יש כנראה מעט מאוד אנשים שעדיין מחזיקים בדעה זו, אחרי שלכאורה עשינו בעבר מאמצים כנים ואמיצים להגיע לשלום עם שכנינו, והם ״שברו את הכלים״, והוכיחו לנו שאין עם מי לדבר.

אבל אחרי כ״כ הרבה מלחמות עם כמעט כל האויבים האפשריים שמסביבנו, כל מלחמה וקציר הדמים הבלתי נמנע שמגיע איתה, אולי הגיע הזמן לא להסתפק בתשובות הפשוטות משני הצדדים, ולנסות להתבונן קצת יותר עמוק פנימה, בניסיון לברר מה קדם למה – הביצה או התרנגולת, כלומר המציאות האובייקטיבית שבה אנחנו נמצאים, או התפישה הסובייקטיבית-קולקטיבית שלנו את עצמנו כעם וכמדינה, שיוצרת מציאות שמאששת אותה, כמו נבואה שמגשימה את עצמה.

במילים אחרות, למרות המציאות המורכבת והלא אוהדת של המזה״ת, אפשר בכל זאת לנסות לבחון את המצב לאורך 66 שנות קיומה של מדינת ישראל, ולתהות למה אנחנו ״מושכים״ אלינו מלחמות דווקא במחזוריות קבועה שכזו. השאלה הזו עוד יותר רלוונטית כאשר בוחנים לעומק את הדינמיקה של המלחמות האחרונות – מה היה הטריגר שהוביל למלחמה ואיך היא התגלגלה בשלבים הראשונים שלה מתקרית, למבצע, מערכה ולבסוף מלחמה כוללת. האם הדינמיקה הזו היתה בלתי נמנעת? האם היא התגלגלה רק מכורח נסיבות חיצוניות או גם כתוצאה ממצב נפשי קולקטיבי?

זו אותה מלחמה שוב ושוב

השתלשלות האירועים במלחמת לבנון השנייה ובמבצע ״צוק איתן״, היתה דומה להפליא – חטיפת 3 חיילים/אזרחים, חוסר וודאות בקשר לגורל החטופים, לפחות בקרב האזרחים, הצבא והממשלה כנראה ידעו בשני המקרים בוודאות די גדולה שהשלושה לא בחיים כבר בשעות הראשונות, הפצצה מסיבית של חיל האוויר בימים הראשונים, ואחריה כניסה קרקעית בלתי נמנעת, שתוצאותיה משני הצדדים ידועות. ההצדקה האובייקטיבית לכניסה הקרקעית ידועה גם היא – שימור כושר ההרתעה והרחקת האיום הפוטנציאלי – חיזבאללה שישב על הגדרות במקרה הראשון, חמאס שחפר מתחת לגדרות במקרה השני.

בימים הראשונים של שתי המערכות היה קונצנזוס רחב חוצה מחנות ומפלגות לפתיחת המערכה וגם להרחבתה בהמשך לפעולה קרקעית. אבל זה בדיוק הזמן לעצור ולהבחין בין הסיטואציה האובייקטיבית החיצונית, לבין המצב הנפשי הפנימי של אזרחי מדינת ישראל בשעות הראשונות של המערכה.

האם לדוגמא אנחנו יכולים לנסות לדמיין מה היה קורה אם אחרי חטיפת שלושת חיילי צה״ל ע״י חיזבאללה במלחמת לבנון השניה מדינת ישראל היתה בוחרת לא להגיב? תיאורתית מצב כזה כמובן היה אפשרי, אבל האם הוא בכלל מתקבל על הדעת ע״י מישהו מתושבי מדינת ישראל? כנראה שלא, למעט קומץ שמאלנים קיצונים שכותבים ב״הארץ״.

מישהו בכלל זוכר?

האם מישהו בכלל זוכר את השתלשלות האירועים שהובילה ל״מבצע״ ״צוק איתן״? כולם זוכרים איך זה התחיל – חטיפת שלושת הנערים, ואחריה 18 ימים של חוסר וודאות מורטת עצבים עד שהתגלו הגופות. ומה קרה אז? מישהו זוכר? האם אנחנו התחלנו להפציץ אותם או שהם ירו טילים עלינו קודם? באיזה שלב מוקד ההתרחשויות עבר מהגדה לעזה ולמה זה קרה? מתי נורה הטיל הראשון על אשדוד, באר שבע או גוש דן? ובאיזה שלב בדיוק התחילו לדבר על כניסה קרקעית? האירועים קרו רק לפני מספר שבועות ובכל זאת נדמה שכל השתלשלות האירועים קצת מעורפלת.

המצב האובייקטיבי בתחילת המערכה ובסופה בשני המקרים ידוע – בצד שלנו התחלנו את שתי המערכות עם שלושה נעדרים וסיימנו את שתיהן עם עשרות משפחות שכולות. הצד השני התחיל את המערכה עם עשרות אלפי טילים ורקטות שמכוונים לישראל, מחילות, חפירות, מנהרות, ביצורים ועוד שפע של איומים פוטנציאלים על מדינת ישראל, שמחכים להזדמנות לממש את הבטחתם המאיימת, וסיים אותה עם הלם, הרתעה, הריסות, אולי אפילו הפתעה, הרבה פחות נשק שמאיים על מדינת ישראל, לפחות בטווח הקצר, והרבה הרוגים ופצועים.

אבל מה אנחנו יודעים על המצב הנפשי הקולקטיבי שלנו במהלך השעות הראשונות? האם אנחנו מזהים בתוך עצמנו את הקרקע הפורייה שמתוכה צמח זרע הפורענות והפך לעץ מפלצתי שוטט דם, או שהקשר הזה בין אירוע מקומי בקנה מידה קטן יחסית לבין מלחמה כוללת כבר מושרש כ״כ עמוק בתודעה שלנו, ואנחנו מחוייבים להגיב בצורה אוטומטית לסיטואציה מסויימת, כמו תגובה פאבלובית, ובכלל לא מסוגלים לראות את המרווח התודעתי הקטן שמפריד בין שני האירועים ?

האם ההחלטות שהתקבלו בתחילת המלחמות היו רציונאליות או אמוציונאליות? האם הן התקבלו מתוך שיקול דעת ותיכנון קר רוח, או מתוך היגררות אחרי דעת הקהל ? ומה לגבי ההחלטות שהתקבלו בסוף המלחמה – עד מתי ״למשוך״ אותה ומתי להגיע סוף סוף להפסקת אש? האם גם פה ההחלטות התקבלו על-סמך המצב ״בשטח״, או בעקבות דעת הקהל, שנהייתה פחות ופחות סובלנית ונחושה עם כל חלל נוסף שהצטרף לרשימה?

האיום האיראני

עד לפני מספר שנים איראן הצטיירה בעיניי רוב הציבור הישראלי כאיום מספר אחת על ישראל, ולעיתים קרובות נשמעו קריאות להקדים תרופה למכה ולא לאפשר להם להגיע ליכולת גרעינית כי אז לא תהיה לנו פה יותר זכות קיום. והנה, בשנים האחרונות, נדמה שהאיום הזה נהיה פחות רלוונטי. האם משהו השתנה במציאות האובייקטיבית? האם אנחנו יודעים עכשיו משהו שלא ידענו קודם על תוכנית הגרעין האיראנית, או שהשינוי הוא בעצם שינוי תודעתי שעבר על החברה פה בארץ, החל מהמחאה החברתית של קיץ 2011, דרך חשיפת קשרי ההון-שילטון, בועת הנדל״ן המתנפחת שמאיימת להתפוצץ לנו בפנים, ומתודלקת ע״י הצורך הפסיכולוגי של הישראלים לבעלות על הדירה (אחרי 2000 שנות גלות…), יוקר המחייה הלא הגיוני, ועד להבנה שאולי האינטרס של האנשים ״שם למעלה״ הוא לא בהכרח טובת הציבור אלא קודם כל טובתם האישית?

אם לפני 10 שנים מישהו היה מעלה את האפשרות שהאיום האיראני מתוחזק ע״י התקשורת, שנשלטת ע״י בעלי הון שמקורבים לשילטון, בתור ״מסך עשן״ שמטרתו להסיט את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות בחברה הישראלית, וכדי לשמר את הציבור הישראלי במצב קבוע של פחד כך שיהיה קל להמשיך לשלוט בו, היו קוראים לו ״קונספירטור״.

האם כיום יש עדיין אנשים שלא חושבים שזו אפשרות סבירה בהחלט? ומה זה אומר על המלחמות המקומיות שמתלקחות משום מקום פעם בעשור עם הדינמיקה הקבועה שלהן? איך זה שמאזן האימה בינינו לבין אוייבינו מצליח לשמר את האיזור בשקט יחסי במשך תקופה קבועה של 8-10 שנים ואז בעקבות תקרית אחת קורס בבת-אחת לתוך מלחמה עקובה מדם? אולי גם פה הדברים הם לא חד-משמעים כמו שנוח לנו לחשוב?

הדוד סם נגד כל העולם

המוח האנושי אוהב לראות את המציאות בצורה דואלית – שחור ולבן, צודק וטועה, צדיק ורשע, טוב ורע, שמאל וימין, ניצחון והפסד. זה הופך את העניינים להרבה יותר פשוטים.

לדוגמא, במשך שנים האמריקאים נתפסו בתודעה הקולקטיבית המערבית כ״טובים״ והרוסים כ״רעים״. התפישה הזו תוחזקה בנאמנות ע״י עשרות סרטים הוליוודיים חד-מימדיים של ״טובים נגד רעים״. אחרי התמוטטות ברה״מ ונפילת חומת ברלין, פתאום לא היה יותר ״אויב״, אבל את הוואקום הזה בתודעה המערבית תפסו במהרה הערבים, סינים וצפון קוריאנים, ולמעשה כל מי שהוא לא ״מערבי״, וג

ם הסרטים התאימו את עצמם לדמות האויב החדשה.

ארה״ב עדיין נתפשת אצל רוב הישראלים כ״ידידתנו הגדולה״, שמעוניינת להשכין שלום בכל רחבי הגלובוס, ולהביא את אור הדמוקרטיה לכל מדינות העולם. אבל בשנים האחרונות מתגלים כל מיני פרטים שמעמידים בסימן שאלה את הקביעה הזו, גם בהקשר המקומי שלנו, לדוגמא המעורבות של קיסינג׳ר מאחורי הקלעים במלחמת יוה״כ, או הקשרים ההדוקים שבין ארה״ב לקטאר, המממנת העיקרית של החמאס.

תקשורת ההמונים בשירות הצי-בור

אז אולי המציאות האמיתית קצת יותר מורכבת מזו שמוצגת לנו ע״י התקשורת פה בארץ? אולי כל תפישת המציאות שלנו, זו שעל בסיסה אנחנו יוצאים בנחישות למלחמה פעם בעשור, מבוססת בעצם על מניפולציות וחצאי אמיתות? אולי יש גורמים, מקומיים או גלובליים, חוץ מהאיסלאם הפונדמנטליסטי, שיש להם אינטרס לשמר את המזה״ת במצב קבוע של חוסר יציבות? ואם יש לנו כ״כ הרבה שנים להתכונן למלחמה הבאה, איך זה שאחרי כל אחת מ-3 המלחמות האחרונות הוקמה ועדת חקירה (אגרנט, כהן, ווינוגרד)? ומן הסתם תקום גם אחת בקרוב לחקר מחדל המנהרות של המלחמה האחרונה. ומה אנחנו יודעים באמת על הקשרים בין כלכלת עזה למדינת ישראל?

בריחה החוצה

אבל גם ההתעסקות בקונספירציות למיניהן, מקומיות או גלובליות, היא עדיין בריחה החוצה, כאשר האמריקאים והממשלה שלנו החליפו את הערבים בתפקיד ״הם״. ומה איתנו? מה עם התודעה הקולקטיבית שלנו? האם אנחנו עד כדי כך קלים לתימרון ומניפולציה והתגובות שלנו כ״כ צפויות? האם אנחנו מבינים למה התגובות שלנו הן כאלו?

במאמר מצויין שפירסם פה אביחי אבוהב לפני הבחירות האחרונות הוא הצביע על הקשר שבין השואה לבין התודעה ההישרדותית של אזרחי מדינת ישראל. הקשר שהוא עשה מבוסס בין השאר על האמונה בהישארות הנפש וגילגול נשמות – אמונה שהרבה אנשים לא מקבלים. אבל לא צריך ללכת רחוק ולהסתמך על תיאוריות מיסטיות שקשה להוכיח. מספיק להסתכל על הכבישים פה בארץ או על התור בסופר כדי לראות את האלימות, חוסר הסבלנות וסובלנות, המניפולציות והרצון ״לא לצאת פראייר״, שמבוססים כולם על התחושה הבסיסית שאין מספיק לכולם (או שהנאצים עוד מעט באים…), ולכן כל אחד צריך לדאוג קודם כל לעצמו ולבני משפחתו גם על חשבון פגיעה באחרים – התודעה ההישרדותית-חרדתית-צרכנית, שאביחי מדבר עליה.

יכול להיות שיש קשר בין התודעה הזו, שמושרשת כ״כ עמוק בדי.אן.איי. שלנו, לבין המלחמות החוזרות ונשנות שמלוות אותנו מאז הקמת המדינה ונדמה שכבר השלמנו עם קיומן?

ואם אנחנו באמת רוצים להיות כנים עם עצמנו, חייבים לשאול שאלה נוספת, גם אם היא עלולה להישמע פרובוקטיבית. אולי עמוק בפנים יש בנו חלק קטן שבעצם מחכה למלחמה הבאה, לתחושת הביחד, אחוות הלוחמים והרעות שזכורות לנו בייחוד מהשירים, והתחושה ש״כל העולם נגדנו״, שתזכיר לנו כמה אנחנו ״מיוחדים״ – יותר מוסריים, צודקים, חכמים וחזקים?

שגרת המלחמה

הרי בזמן מלחמה פתאום נעלמים כל חילוקי הדעות, פתאום הנהגים בכביש יותר נחמדים והאנשים בתור בסופר פחות נדחפים, כי פתאום מתגלה המכנה המשותף שמאחד את כולנו, ההבדלים מיטשטשים, ואנשים מסוגלים לראות פתאום גם את האחר. איך יראו החיים שלנו פה בלי שבירת השיגרה המלחמתית הזו פעם בעשור? רגילים, משעמים, יום-יומיים וחד-גוניים, כמו של כל שאר העמים. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו כמהים לחיים כאלו, אבל אולי יש בנו גם חלק שמפחד מהשיגרה, השיעמום, ההתעסקות בענייננו האישיים, בלי שום אתגר שיתן ערך מוסף ומשמעות לחיים פה בארץ? וגם אם אנחנו באמת רוצים לשנות את המציאות סביבנו, האם אנחנו בכלל מאמינים שיש לנו אפשרות להשפיע עליה בדרך כלשהי, או שניגזר עלינו להיגרר אחרי ההתגרויות החוזרות ונישנות של שכנינו, ולהיקרע תמיד בין איפוק לבין ״הליכה עד הסוף״ בלי יכולת להחליט?

דמות הצורר

אנחנו עסוקים כ״כ בניסיון להבין את ״המנטליות הערבית״, אבל איך אפשר להבין מנטליות של מישהו אחר לפני שהבנת את המנטליות של עצמך?

האם לדוגמא אנחנו מודעים לדמות ״הצורר״, שמלווה את העם היהודי לאורך השנים, צרובה כ״כ עמוק בתת-מודע הקולקטיבי שלנו, ורק מחליפה שמות – החל מפרעה והמן, דרך הצורר הגדול מכולם של הזמן המודרני, ועד לצוררים של השנים האחרונות – אחמדינג׳אד, נסראללה, ומוחמד דף, שתפס שוב את ראש טבלת הצוררים בעקבות המלחמה האחרונה. מה הדמות הניצחית הזו אומרת עלינו?

דמות "הצורר" הזו בעצם מייצגת גם את ה"אויב" הקולקטיבי שתמיד מאיים עלינו, כמו שמסביר אבשלום אליצור במאמר המעניין שלו על האנטומיה של השנאה המטפיזית. בין השאר הוא כותב שם:

כמה מוזר: עם אשר ראה עצמו נעלה מכל העמים מצא את עצמו, במרוצת הדורות, מגדיל ומעצים כמעט באותה מידה את דמות אויבו – למרות שאויב זה כבר הושמד! – עד שדימה לראותו מציץ בו מכל פינה. לתופעה הזאת, המוכרת היטב מהפסיכיאטריה, יש הרבה מקבילות היסטוריות: האינקוויזיציה, המהפכה הצרפתית, הסטאליניזם, המקארתיזם – בכולם, בהדרגה, הפך החיפוש אחר אויבים לטירוף שהפיל אינספור קורבנות מבית. משהו דומה קרה ברדיפתו של עם ישראל אחר עמלק: בלי קשר לעם הנוודים הקטן שנעלם, הפך עמלק הדמיוני לישות על-טבעית המאיימת על עם ישראל ללא הפסקה״

במאמר יש גם התייחסות מעניינת לקשר שעשה ישראל הס בין עמלק לפלשתינאים, על כל מה שמשתמע מזה… יש תחושה שבעקבות המלחמה האחרונה והתגובות למלחמה ברחוב הישראלי, הקשר הזה מקבל משמעות חדשה…"

הגלולה הכחולה או הגלולה האדומה

הפיתרון הקל הוא להמשיך להסתכל החוצה, על המנטליות של הערבים, הצביעות של האמריקאים, המניפולציות ותאוות השלטון של המנהיגים שלנו, והנהג שחתך אותנו בכביש. הרבה יותר קשה להסתכל פנימה, לראות את הפצעים הריגשיים, החרדות הקיומיות והזיכרונות הכואבים שנמצאים אצל כל אחד מאיתנו, ומעוררים תגובה ריגשית אוטומטית לכל לסיטואציה חיצונית. אבל האמת היא שאין לנו שום יכולת להשפיע על המציאות ״שם בחוץ״, אלא רק על המצב הנפשי הפנימי שלנו. זה דורש הרבה עבודה קשה, אומץ וכנות, אבל המאמץ הזה משתלם – הוא יכול להפוך אותנו לאנשים יותר רגועים, אוהבים, שלווים, סלחנים, מאושרים, ושלמים עם עצמם ועם סביבתם, בלי קשר לנסיבות החיצוניות. ומי יודע, אולי המצב התודעתי הזה ישפיע גם על המציאות החיצונית, וכאשר נפסיק להתכונן מנטלית למלחמה הבאה היא פשוט לא תגיע. תרנגול קרב – אושו

צ׳י הסינג צו היה מאמן תרנגולי קרב בשביל המלך הסואן. הוא היה מאמן תרנגול משובח אחד. המלך חזר ושאל,אם התרנגול כבר מוכן לתחרות. ״עדיין לא״,אמר המאמן, ״הוא מלא אש. הוא מוכן להתנפל על כל תרנגול הנקרה לו בדרך. הוא יהיר והוא בטוח בכוחו״. לאחר עשרה ימים הוא אמר: ״עדיין לא.הוא מתרגש כשהוא שומע תרנגול קורא״. לאחר עוד עשרה ימים אמר: ״עדיין לא.יש לו עדיין מבט נוקשה והוא נרגז״. חלפו עוד עשרה ימים,והמאמן אמר: ״עכשיו הוא כמעט מוכן. כאשר תרנגול אחר קורא,עינו אפילו לא מעפעפת. הוא עומד ללא תזוזה כמו תרנגול עץ, הוא לוחם מלידה, תרנגולים אחרים יעיפו מבט לעברו ויברחו״.

לקראת סיום סבב הלחימה הנוכחי (בתקווה שהוא באמת יסתיים בימים הקרובים…) יש לנו אולי כמה שנים של חסד. האם ננצל אותן להתכונן למלחמה הבאה (התקשורת כצפוי כבר התחילה לעשות את זה), "בטוחים בכוחנו" כמו תרנגול הקרב של אושו, ומוכנים לשחזר שוב את הדינמיקה הקבועה בינינו לבין אויבינו המתחלפים, או שאולי ננצל את ההזדמנות כדי להתבונן פנימה לשם שינוי, וננסה להתעורר סוף סוף מחלום הבלהות המשותף שהתת-מודע הקולקטיבי שלנו ממשיך לשחזר שוב ושוב מאז ראשית ההיסטוריה המשותפת שלנו?