התודעה שמעבר לאני

תחושה מורגשת של ״אני לא מביא תועלת לאף אחד״ מתחלפת בתחושה מדוייקת יותר של ״אני מאכזב אנשים אחרים״.

עולה תמונה בראש – רואה את עצמי הולך לכיוון אחד, מתרחק מאנשים שצריכים אותי, מפנה את הראש אחורה בתחושת התנצלות/אשמה על זה שאני חייב להמשיך ללכת בכיוון הזה ולא יכול להישאר איתם למרות שצריכים אותי.

מרגיש כאילו אני נקרע מבפנים – יש בי חלק שרוצה להמשיך ללכת בכיוון הזה וחלק שרוצה להישאר עם האנשים. מנסה להבין למה כ״כ קשה לי לעזוב אותם ולהמשיך להתרחק, מבין שאני מפחד שאם אני מאכזב אותם עכשיו, הם עלולים לאכזב אותי יותר מאוחר כשאחזור, ולא להיות שם בשבילי כשאצטרך אותם.

מבין שבעצם קשה לי לא בגלל שאני חושב על האנשים האחרים אלא בגלל שאני חושב על עצמי ועל הנזק שעלול להיגרם לי בעתיד.

חושב שוב על האנשים שאני מאכזב עכשיו ועלולים להתנקם בי בעתיד. מבין שבעצם הם כבר איכזבו אותי בעבר, לא היו שם בשבילי כשהייתי צריך אותם, ומרגיש שהם גם עכשיו לא שם בשבילי. לא מקשיבים לי, לא מנסים או רוצים להבין אותי, אין להם סבלנות בשבילי, עסוקים רק בעצמם.

הפחד שאהיה לבד בעתיד, מתחלף בתחושת בדידות כאן ועכשיו, כשמבין שהדבר שאני מפחד שיקרה לי בעתיד כבר קרה בעבר וממשיך לקרות בהווה.

מרגיש את הבדידות, התחושה שאני לבד, נטשו אותי, אין לי אף אחד. מרגיש גם כאבים בגוף. כאילו אני הולך למות, ואין פה אף אחד שאכפת לו ממני, שבכלל יודע שאני במצב הזה ורוצה או יכול לעזור לי.

מאפשר לעצמי לקרוס פנימה לתוך התחושה הזו של בדידות מלווה בכאבים. מרגיש איך ה״אני״ גווע לאט לאט, ואז שם לב שהתודעה נשארת ערה ברקע, גם כשכבר אין שם אף אחד.

מבין שהתודעה תמיד שם והאני נולד ומת מתוכה. שוהה בתוך התודעה הטהורה.

מנסה להבין איך למרות שאני במצב של תודעה שהיא מעבר לאני אין עדיין תחושת הקלה. מבין שיש עדיין איזה מחסום בין התודעה האינסופית שלא מזדהה עם הגוף, לבין האני הקטן עם כל הכאבים והפחדים שלו.