חלקת אלוהים

לצערי גיליתי את יורם טהר-לב רק אחרי מותו. הוא תמיד נתפס אצלי כ״פיזמונאי נחמד״, לא יותר ולא פחות. רק אחרי מותו התחלתי להקשיב בתשומת לב לשירים שלו, וגיליתי שם אוצר בלום של רגישות, השראה וחיבור. ״חלקת אלוהים״ הוא אחד מהשירים הרבים שלו, שגיליתי. להבנתי, השיר כולו מדבר על ״תודעת האחדות״ שכולנו משתוקקים אליה. הרצון הקמאי לחזור ולהתאחד עם המקור, הבורא, כל היש.

מעיין ידעתי בין עשבי הבר בתוך השקט הכחול לו ידעתי ככה לחיות לנבוע ולעד לא לחדול. הימים שעוד נותרו לאהבה חומקים מבין האצבעות ואנחנו לא נבקש לא אות ואף לא רמז לבאות. חלקת אלוהים ופיסת שמיים דבר לא אבקש רק אבן קטנה ראשי להניח בצל הזית ולשקוט ארבעים שנה. מעיין היה לי בין עשבי הבר פינת ילדות נאמנה בליבי רוגעת לעד חלקת האלוהים הקטנטנה. חלקת אלוהים ופיסת שמיים… מי זה יקח אותי אל אותה השלווה שידעתי אל הדממה, אל חלקת הקמה, אל ערש ילדותי. חלקת אלוהים ופיסת שמיים…

וזה הניתוח שלי לשיר המקסים הזה:

מעיין ידעתי בין עשבי הבר בתוך השקט הכחול לו ידעתי ככה לחיות לנבוע ולעד לא לחדול

על איזה מעיין הוא מדבר ? ומה זו הכמיהה הזו ״לנבוע ולעד לא לחדול״ ? האם אפשר לחיות ככה ? הנביעה האינסופית הזו היא בעצם הנביעה של הבורא, שבורא את היקום בכל רגע מחדש. אבל הנביעה הזו קיימת גם עמוק בתוכנו, ואנחנו אכן יכולים להתחבר אליה, בכל רגע שבו אנחנו נמצאים כאן ועכשיו בנוכחות מלאה, ומצליחים להתעלות מעל לתודעה הדואלית של הזמן והמרחב. יצירתיות, אינטואיציה, השראה – כולנו מכירים את הרגעים האלו שבהם אנחנו נמצאים בחיבור ישיר למשהו גדול יותר והדברים פשוט זורמים מתוכנו בטבעיות.

הימים שעוד נותרו לאהבה חומקים מבין האצבעות ואנחנו לא נבקש לא אות ואף לא רמז לבאות.

גם בבית הזה הוא מבקש פשוט להיות ברגע הזה. בלי לנסות לחשוב או לתכנן כמה זמן נשאר לנו, כי הרבה במילא אין לנו מושג. אבל הימים שעוד נותרו לנו, שאנחנו לא יודעים כמה הם – נותרו לאהבה, לא למשהו אחר.

חלקת אלוהים ופיסת שמיים דבר לא אבקש רק אבן קטנה ראשי להניח בצל הזית ולשקוט ארבעים שנה.

בבית הזה הוא אומנם מסתפק ״רק״ בחלקת אלוהים ופיסת שמיים ורק באבן קטנה. אבל אלוהים הוא הרי אינסופי, וגם השמיים… ואלוהים כידוע נמצא בדברים הקטנים, גם בכל אבן קטנה. אז לכאורה הוא מבקש משהו חלקי וקטן. אבל מדובר פה בעצם על מצב תודעתי של שלווה, וחיבור. תודעה שהיא מעבר לדואלית, מעבר למגבלות של זמן ומרחב, ומעבר ל״חלקה״ או ״פיסה״ שמוגבלות בשטח מסויים.

מעיין היה לי בין עשבי הבר פינת ילדות נאמנה בליבי רוגעת לעד חלקת האלוהים הקטנטנה.

בבית הזה אנחנו רואים שהכמיהה למצב התודעתי הזה היא בעצם רצון לחזור לילדות. ואכן, הרצון הזה, שבא לידי ביטוי גם בהרבה שירים אחרים (״ימי בנימינה״, ״ילדות נשכחת״, ״כשהיינו ילדים״ וכו׳), מבטא בדיוק את אותה הכמיהה – כמיהה ל״תודעת ילדות״, שהיא בעצם ״תודעת אחדות״, כי אצל ילדים עוד לא התפתח האגו ולכן גם לא התפתחה עדיין ״תודעת הנפרדות״. הוא בעצם אומר את זה בצורה מפורשת – פינת הילדות הנאמנה היא היא חלקת האלוהים הקטנטנה, שרוגעת לעד בליבי. כלומר, עדיין קיימת בתוכי כאן ועכשיו אותה חלקת אלוהים קטנה, היא לא נמצאת ״שם״ – במקום אחר, וגם לא בעבר, בילדות שלי.

מי זה יקח אותי אל אותה השלווה שידעתי אל הדממה, אל חלקת הקמה, אל ערש ילדותי.

אז מי יקח אותי לשם ? אל אותה השלווה שידעתי ? אל הדממה ? אל חלקת הקמה ? אל ערש ילדותי ? אני כמובן ! באותם רגעים שבהם אני עושה מדיטציה, מצליח לשים בצד את ענייני היום-יום, להיכנס למקום עמוק בתוכי, ולהתחבר לנביעה האינסופית של המקור, שתמיד נמצאת בתוכי.

ועכשיו קיראו שוב את השיר, ותוך כדי קריאה נסו למצוא בתוככם את אותה ״חלקת אלוהים״ ואת המעיין שבתוכה, ולהתחבר אליהם. וגם אם לא מצאתם אותם, נסו להרגיש את הכמיהה להתחבר לאותו מקום עמוק ושקט בתוככם. הכמיהה לחזור לתודעת הילדות-אחדות. ככל שניכנס לעיתים יותר קרובות פנימה, ונזכור שהמקום הזה קיים בתוכנו, רק מחכה לנו שנמצא אותו, כך יהיה לנו יותר קל למצוא אותו ולהתחבר אליו. לו נדע ככה לחיות, לנבוע ולעד לא לחדול.

תודה לך יורם טהר-לב על כל השירים היפים שהשארת.