מה ההבדל בין רגש ״טוב״ לרגש ״רע״

אצל כולנו יש חלוקה מאוד ברורה וטיבעית בין רגשות ״טובים״ – רגשות שאנחנו אוהבים להרגיש כמו שמחה, סיפוק, שלווה, קלילות, הנאה, אושר, לבין רגשות ״רעים״ – רגשות שאנחנו לא אוהבים להרגיש כמו אכזבה, אשמה, עצב, דאגה, כעס, פחד, בושה. באופן טבעי כולנו מנסים להרגיש כמה שיותר את הרגשות הטובים וכמה שפחות את הרגשות הרעים, אבל כידוע זה לא תמיד עובד, וחלק ניכר מהחיים שלנו אנחנו מרגישים רגשות לא נעימים. הרגשות הלא נעימים הם חלק מהחיים שלנו, אבל אנחנו לא רוצים להרגיש אותם, ולכן כשהם מתעוררים בתוכנו נעשה הכל כדי להימנע מהם.

הטכניקות השונות שכולנו משתמשים בהן כדי להימנע מרגשות לא נעימים – בריחה, הדחקה, התעלמות, ואפילו ניסיון לשנות ״בכוח״ את מה שאנחנו מרגישים, אולי עובדות בטווח הקצר ומאפשרות לנו ״להמשיך בחיים״, אבל לטווח הארוך הן לא באמת עובדות, ובמוקדם או במאוחר הרגש הלא נעים יחזור להטריד אותנו, אולי אפילו בעוצמה גדולה יותר, ויעורר מחדש גם את המחשבות המטרידות שלא נותנות לנו מנוח.

כדי לעשות טרנספורמציה אמיתית לרגשות הלא נעימים שלנו אנחנו נדרשים לעשות בדיוק את הפעולה ההפוכה – לא לברוח מהרגשות אלא להסכים להרגיש אותם. בהסכמה שלנו לפגוש רגשות לא נעימים שאנחנו בד״כ בורחים מהם ומשתדלים לא להרגיש יש פוטנציאל לשינוי אמיתי ועמוק בחיים שלנו.

הכיוון של הרגש

רגשות במהות שלהם הם לא ״טובים״ או ״רעים״. רגש הוא רגש. אז למה בכל זאת יש רגשות מסויימים שנעים לנו יותר להרגיש ורגשות אחרים שפחות נעים לנו ? החלוקה לשני סוגי הרגשות היא כ״כ טבעית וברורה, אבל למה היא קיימת בעצם ? כדי להבין לעומק את התשובה לשאלה זו יש לחזור להתחלה, לכאב הראשוני שחווינו כאשר נוצרנו כנשמה – כאב הנפרדות. כאשר הנשמה נפרדה מהמקור (אלוהים, כל היש) ונוצרה כיישות אינדיבידואלית היא חוותה כאב עצום, כי נפרדה ממשהו גדול ושלם שהיתה חלק ממנו. הכאב הזה של הנפרדות מלווה אותנו לאורך כל החיים שלנו, ונמצא בשורש של כל הכאבים האחרים שלנו.

הרגשות הלא נעימים הם רגשות שמהדהדים עם כאב הנפרדות הראשוני של הנשמה שלנו, והם רגשות סוגרים ומכווצים. לעומתם, הרגשות הנעימים הם רגשות שמהדהדים עם תחושת האחדות שהיתה לנו כשהיינו חלק מאלוהים, והם רגשות פותחים ומרחיבים.

כאשר אנחנו מרגישים עצב או דיכאון, אנחנו מסתגרים בתוך עצמנו, ורק רוצים להתנתק מהעולם ולהיות לבד. לעומת זאת כאשר אנחנו מרגישים שמחה והתעלות אנחנו נפתחים לעולם ורק רוצים להיות בחיבור עם כל מה שמסביבנו. כלומר, מדובר בעצם על שתי תנועות הפוכות – תנועה של כניסה פנימה ותנועה של יציאה החוצה.

רצוא ושוב

התנועה הזו פנימה והחוצה היא תנועה בסיסית מאוד בחיים. למעשה מדובר על התנועה הבסיסית ביותר האפשרית ואפשר למצוא אותה כמעט בכל מקום. בטבע התנועה הזו באה לידי ביטוי בחילופי העונות ובחילופי היום והלילה, ואצלנו היא באה לידי ביטוי בפעולה הראשונית והכי בסיסית שאנחנו עושים כל הזמן בצורה לא מודעת – נשימה. בחסידות ובקבלה התנועה הזו פנימה והחוצה נקראת רצוא ושוב, ביטוי שלקוח מספר יחזקאל בתנך:

וְהַחַיּ֖וֹת רָצ֣וֹא וָשׁ֑וֹב כְּמַרְאֵ֖ה הַבָּזָֽק: (יחזקאל פרק א פסוק יד)

הסברים נוספים על משמעות הביטוי אפשר לקרוא כאן, כאן וכאן.

הצל

המהות של תהליך הריפוי היא בעצם ההסכמה שלנו לפגוש גם את הרגשות הלא נעימים, שמהדהדים עם כאב הנפרדות שלנו. כאשר אנחנו נכנסים למקומות האפלים שבתוכנו, ומאירים אותם באור המודעות שלנו, אנחנו בעצם עושים אינטגרציה עם ״הצל״ שלנו. ״הצל״ הוא מושג שטבע יונג, כמוסבר בויקיפדיה:

בפסיכולוגיה האנליטית, אותה הגה הפסיכואנליטיקאי קרל יונג, הצֵל הוא ארכיטיפ המתאר את החלקים באישיות האדם שאותם הוא מסרב לקבל ולכן מדחיקם. חלקים אלו נתפסים בעיניו כזרים לו וכ"אחרים", ולעיתים קרובות הוא מגיב אליהם בכעס או בשנאה.״ ״לטענת יונג, כל אדם נושא בתוכו צל וככל שהוא מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא חשוך יותר ודחוס יותר.[1] הצל הוא חלק אינטגרלי מכל אדם, כמו הצל הפיזי שלו.״ ״במצב בו האדם מתמודד עם הצל שלו ונעשה מודע לחלקים אישיותיים אלו, הוא צפוי לנסות להשלים במידת מה עם הצל, ולמצוא בנפשו מקום גם לתכונות ולתחושות שהודחקו ולא הורשו לבוא לידי ביטוי קודם לכן. תהליך זה הוא חלק מתהליך ההתפתחות של האדם אותו תיאר יונג כתהליך האינדיבדואציה.

האינטגרציה עם הצל שלנו לא תמיד אפשרית במצב המודעות הרגיל שלנו, בגלל מנגנוני ההדחקה וההגנה שבנינו מסביבו, אפשר בתהליכים של נשימה מעגלית והתמקדות אנחנו בעצם עוקפים את המנגנונים האלו, ויכולים לפגוש אותו ולהביא אליו ריפוי ואהבה.