שעת החסד - מרחב של מודעות

נכתב בהשראת ״שעת החסד״, שירו של יהודה עמיחי.

פַעַם חָשַבְתִי שֶאֶפְשָר לִפְתר כָךְ: כְמוֹ אֲנָשִים שֶמִתְאַסְפִים בַחֲצות בַתַחֲנָה לָאוטובּוּס אַחֲרון שֶלא יָבוא, בַתְחִלָה מְעַטִים, אַחַר כָךְ עוד וָעוד. זו הָיתָה הִזְדַמְנוּת לִהְיות קְרובים זֶה לָזֶה וּלְשַנּות הַכל וּלְהַתְחִיל יַחְדָו עולָם חָדָשׁ. אַך הֵם מִתְפַזְרִים. (שְעַת הַחֶסֶד עָבְרָה וְלא תָשׁוּב.) כָל אֶחָד יֵלֵך לְדַרְכּו כָל אֶחָד יִהְיֶה שׁוּב אֶבֶן דּומינו עם צַד אֶחָד פָתוּחַ לִמְצא לו תּואֵם חָדָשׁ בַמִשחָקִים שֶאֵין לָהֶם סוף.

יש תחושה שקיים מרחב אינסופי שמשתרע מעבר לעולם המחשבות. עולם של שקט ושלווה, עולם של מודעות, שקיים שם תמיד ומחכה שנתעורר אליו.

אני מבחין בעולם זה בשעה שאני יושב ומתבונן באנשים אחרים עסוקים בפעולות היום-יום. יש תחושה שאם הם גם היו מודעים לקיומו של עולם זה גם הם היו יכולים להתעורר אליו עכשיו – בדיוק באותו הרגע שבו גם אני ער ו"מחובר" לעולם זה, ואז היינו כולנו מחוברים – פשוט "שטים" לנו בשלווה במרחב האינסופי הזה ומודעים זה לזה ולחיבור שנוצר בינינו.

במשך רוב שעות היום גם אני לא חי במרחב זה אלא ב"מישור הארצי" של עולם המחשבות והפעולות היום-יומיות, העולם שבו מתרחשות האינטרקציות ה"רגילות" שלי עם אנשים, אבל דווקא כשאני נמצא במחיצתם של אנשים אחרים ו"זוכר" להתעורר למרחב הזה אני מבין את גודל הפוטנציאל של התעוררות משותפת למרחב הזה.

אני מבין שההתעוררות המשותפת הזו יכולה ליצור חיבור בין האנשים, יכולה לעשות שינוי אמיתי בעולם. כרגע התחושה היא שרוב האנשים לא מודעים בכלל לקיומו של מרחב זה ושקועים כל אחד בעולמו הפנימי, חיים בבועה שלהם ומנותקים זה מזה.

כמובן שיש אינטרקציה בין אנשים, אבל האינטרקציה היא מגמתית – ע"מ לספק צרכים מסויימים ורצונות אישיים.

אין הבנה שיכולה להיות גם אינטרקציה מסוג אחר – אינטרקציה שמבוססת על הכרה הדדית, על מודעות, על הבנת המכנה המשותף של כולנו, אינטרקציה של שיתוף שלא מונעת מתוך כוונה להשיג רווח אישי כלשהו אלא מתוך רצון להתחבר, לעזור זה לזה, ולנסות לפתור ביחד בעיות משותפות.